הודאה בטעות, פירגון ועוד הרהורים על אופנה וסטיילינג מקומי

(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

הרבה פעמים תעשיית האופנה היא אחת התעשיות המנכרות והמנוכרות ביותר שיש. אני לא בטוחה שצריך להכביר כאן מילים, אבל אני אכביר בכל-זאת. תעשיית האופנה נוהה אחר חומרים חדשים בקצב מסחרר ובלתי-אקולוגי בעליל, היא מקשה עלינו להקשיב לעצמנו ומבקשת להכתיב לנו אופנות, היא מייצרת דימויי גוף שקשה אפילו להתחיל לפרק את הדרכים בהן הם מעוותים את התפיסה שלנו. נשים מפחדות להיתפס כלא יפות, הן אחוזות חרדה מעלייה במשקל, הן מפחדות להיות לא אופנתיות, הן חוששות לא להתאים… והגברים לא נשארים הרחק מאחור – גם הם מקבלים הכתבות על מראה, תחושה ותשוקות, ומי שאיננו מתאים נידון לתחושת כישלון מתמדת.
תעשיית האופנה המנוכרת איננה באמת יצירתית וחדשנית כמו שהיא מנסה לגרום לכם לחשוב – זו תעשייה שמרנית של אומרי-הן שמדכאת גם את הנשים שעובדות בה וגם את אלה שניזונות מתכתיביה. זו תעשייה אלימה ופוגענית שמתעקשת להימנע מיצירתיות ומגבילה את עצמה מאוד במבני הגוף שהיא מתייחסת אליהם. שלא לדבר על המשאבים העצומים שנכנסים בעד הדלתות כדי לייצר פרטי לבוש שיזרקו ללא שימוש אחרי עונה אחת, העובדים והעובדות המנוצלים שמדי פעם אנחנו שומעים על מחאתם (לרוב על המחאה בשמם) ועל הזיהום המיותר. לא, זו איננה יצירתיות ואל תקנו את האשלייה הזו.

בנוסף לכך, אני, בהתמודדותי במשך רוב חיי עם סוגיית המשקל (כן, אני צריכה לכתוב גם על זה משהו – בקרוב), סבלתי סבל רב מהמעמד המייסר של הניסיון לקנות בגדים. רוב הפעמים הוא היה כרוך בגילוי החוזר-ונשנה שהמעצבים חושבים רק על מבנה גוף מסוים, החנויות מחזיקות טווח גדלים מסוים והמוכרות מזלזלות במי שלא נראית כמו הבובה בחלון.

וכך זה אצלי מגיל כה-צעיר-עד-שכואב-להיזכר.
זה לא מפתיע, אם כך, שאני נוטה לזלזל בעוסקים ב'אופנה'. מבחינתי העיסוק באופנה הוא שטחי, בר-חלוף, הוא זלזול באינטליגנציה והוא נועד כדי להשפיל ולשלוט. כך הניסיון המצטבר שלי מוכיח באופן אמפירי – אופנה נועדה כדי ליצור קורבנות. קורבנות אופנה, קורבנות תעשייה, קורבנות דימוי גוף, קורבנות בכל מקום. כל זאת, באמצעות קונפקציה שאמורה באופן מזויף להתאים לכולן אבל בעצם מדגישה את הצדדים החיובים של מודלים מסוימים וצרים מידי של נשיות.

לכן העמדה שלי באופן עקרוני היא – שימוש חוזר. כלומר – יד שנייה.
זה הפיתרון האקולוגי, זה הפיתרון שמזלזל בקביעת "נותני הטון" לגבי אילו פריטים מתאימים לשנה הנוכחית ואיך הם אמורים להשתלב ביחד.
אני מאוד תומכת ביצירת שוקי קח-תן, מסיבות החלפות, העברת בגדים הלאה ובאופן כללי – שבדים ישארו כמה שיותר זמן ב'חיים'. אבל בשבילי זה עדיין לא היה פשוט – הבעייה הייתה, שוב, המימדים. אני לא יודעת אם אי פעם שמתן לב לכך, אבל בשוק ההחלפות ובחנויות יד שנייה יש בעיקר מידות קטנות-באופן-יחסי. ויש, כמובן, רק מידה אחת מכל פריט. מבחר הבגדים העומד לרשותי נותר מוגבל לשקיות שעברו בין כמה חברות בעלות מימדים המוגדרים XL.

אבל כמו בכל תחום, מסתבר שגם בתחום הזה – כשניגשים אל המקומי ואל העסקים הקטנים אפשר למצוא התסכלות אחרת.
כך מצאתי את אנה. אנה קוראת לעצמה סטייליסטית, אבל בשבילי סטייליסטים זה תחום של אנשים יהירים שתופסים מעצמם מכתיבי אופנה, שתפקידם הוא לומר לאחרים איך הם צריכים להיראות, וזה אומר שהם בצד של "הרעים", המרחיקים אותי מהקשבה לעצמי. אבל כל מה שידעתי על אנה לפני שהכרתי אותה גרם לי לפקפק באקסיומות שלי – היא חיה את חייה הרחק מתכתיבי האופנה ובחירותיה נראות מדויקות לאיזה צו פנימי שלא נופל בתלם של אף ציווי אופנתי או אידיאולוגי שמוכר לי. אני מתכוונת שהיא כל-כך עושה את הדברים בדרך שלה עד שאפילו לא יכולתי לומר עליה שהיא משחקת את התפקיד ה-הו-כה-אופנתי של "מקשיבה לעצמי". הדבר האחרון שנותר לומר הוא שאני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. וזה נכון, אבל אז הגיעה השקת הספר של אורי והחלטתי שאני מרשה לעצמי לחרוג תקציבית והלכתי לאנה.

ואז גיליתי את הגבול של הציניות שלי. על אנה כבר לא יכולתי לומר שהיא שם כדי ליצור קורבנות באמצעות הקונפקציה כי אין אצלה קונפקציה. זו לא רק העובדה שהיא מחזיקה שלל מידות, היא גם יוצאת מגידרה כדי למצוא את המעצבות המקומיות, היצירתיות, שחושבות על מבנים ומודלים שונים של נשים, נשיות ומגדר. אצל אנה מצאתי את עצמי לפתע נהנית למדוד את הבגדים שהיא הציעה. לפתע, כמה שטחי ורדוד מצידי, גיליתי שבגדים אכן יכולים לנסוך בי תחושת ביטחון במקום שידכאו אותי עד עפר. אם עד המפגש עם האישה החמה והמקבלת הזו בגדים היו הדרך של יצרניהם לומר לי -' לא. את לא טובה מספיק בשבילנו' – הרי שהמפגש הזה עורר בי תחושה אחרת – יש לי יתרונות ואפשר ליהנות מהם!
 

מקורבן אופנת הקונפקציה להעצמה אישית

אנה סיפרה לי שחנויות הקונפקציה הרגילות מעצבות בגדים כדי שיראו יפה על הקולב.
מה??? אני לא האמנתי לה.
כן. ממש ככה. בגדים שיראו יפה על הקולב כדי שתרצי למדוד אותם. לא משנה איך הם נראים על הגוף… אבל אם את דומה במימדיך לקולב אז סביר שהם יראו עליך בסדר. מסתבר שלקוחות נוטות לקנות את הבגדים כי הם נראים טוב על הקולב, ובעלי הרשתות יודעים את זה ופועלים לפי המידע הזה.
אצל אנה הבגדים לא נראים טוב על הקולב, אפשר לומר בבטחון מלא שמנקודת המבט של הקולבים – קשה להבין את גדולתה של אנה. למעשה, כשניסיתי ללכת לחנויות של המעצבות שהיא עובדת איתן לא הבנתי איך אני יוצאת מאנה עם כל-כך הרבה אפשרויות – אצל המעצבת לא ראיתי שום דבר שהרשים אותי. כי הסתכלתי על קולבים. כי אני צריכה את העיניים של אנה כדי לעשות את החיבורים שיגרמו לי לראות וליהנות פתאום מהאסטתיקה. כי אני לא קולב אבל גם מעולם לא סיגלתי לעצמי את הכישרון לראות בגד ולדעת איך הוא יראה עלי.  אתן מבינות… כל חיי זה נראה לי כישרון טיפשי של נשים רדודות שלא יודעות לצטט את סארטר (וכך הן הפכו את חיי לגיהנום, כי בסופו של יום – הזולת הוא הרוב…  😛 ).
מהמסע שלי עם אנה לאורך ולרוחב מימדי הגוף למדתי שבתוך תעשיית האופנה המנוכרת, בעלת התפישות השמרניות והצרות, אפשר למצוא נשים יצירתיות שמסרבות להיכנע ל… בכן… תכתיבים אופנתיים. הן יוצרות באופן יצירתי באמת. אחר-כך, כשיצא לי לרדת במשקל עם הבגדים האלה בארון, גיליתי שהם אכן מותאמים למבנה גוף מסוים – יש בגדים שלא נראים יפה על גוף בעל משקל נמוך יותר, ממש עיצבו אותם עם מחשבה על הבלטת היתרונות המסוימים שהיו לי. גילוי!
 

למה לכתוב כל-כך הרבה על אנה? מה זה כאן, פירסומת?

ובכן, כן ולא – זאת פירסומת לעסקים קטנים ומקומיים. זאת פירסומת לרעיון שעסקים קטנים ומקומיים הם אלה שמאפשרים לנו לראות באמת אחת את השנייה. מול רשתות ותאגידים זה פשוט לא עובד, למרות שבהגדרתם המשפטית תאגידים עשויים להיחשב כבני-אדם, האמת היא שהם מתנהגים יותר כמו אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקסיסטית פסיכוטית. הם לא רואים אותנו ממטר. זו גם מילה למי שמתקשה, כמוני, למצוא את עצמה באלטרנטיבות הנכונות יותר אקולוגית, בערימות היד-שניה-החלפות, ועיצה – אחרי שביקרתי את אנה בסה"כ פעם אחת בשנה, למדתי טוב יותר מה לחפש בערימות הללו. אולי אם תלכו ותמצאו את גם אתם האנה שלכם אז תפסיקו להיות קורבנות, תוכלו ליישר את הגו ולהבליט בהנאה את יתרונותיכן. כי יש בזה בכל-זאת משהו חגיגי, למרות הרדידות…

אבל זו גם הודאה בטעות.
אני מודה שלהתעסקות מסוימת, בצורה מסוימת, באלמנטים חיצוניים עשויה להיות השפעה טובה ומרוממת גם על הנפש.
נכון, זו הודאה די מסויגת, אבל בכל-זאת – טעיתי, גם במקצועות האופנה אפשר להשתמש כדי להעצים ולרומם את הדימוי העצמי של האישה שמולך.
אבל אני לא חושבת שמתאים לקרוא לזה סטיילינג. צריך שם אחר.

ע-ו-ד בנושא

• עד שתמצאו את הקוסמת השכונתית שלכן, הנה עמוד הפייסבוק המתעדכן-תדיר של אנה.
• אני חושבת שאת המילה קונפקציה על הדר משמעויותיה למדתי לעומק מהספר "חרדתו של המלך סלומון", ואני ממליצה עליו בכל פה ועין.
• האיש של אנה הוא עוּד גלילי, איש טבע ומורה דרך מהטובים שאני מכירה – טבע אדם.
• עוד עסקים קטנים ומקומיים – במקומית.
• שיחה עם פרופ' חנה נווה על הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף (במגזין "מסע אחר").
• גם גברים משתעבדים למודל היופי. בבלוג "ביצים".