יומן מסע – השבוע הראשון

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

השבוע התחלנו את מסע הקיץ הגדול שלנו.
התחלנו אותו בעמק חפר.

כורך בעבודת-יד

גם כשאני לא במסע, אני נמצא בחיפוש מתמיד אחר בעלי מקצוע איכותיים, עסקים קטנים ואנשים שמאמינים במלאכות שהם עושים. אפשר להגדיר את זה כאחד התחביבים שלי.
במסגרת הדחיפה המתמדת של הבנות להכיר את ילדי האיזור, השתתפנו ביום חמישי במפגש של ילדי חינוך-ביתי בגן-שעשועים באחד המושבים. כך יצא ששמעתי שאחד מהאבות כורך ספרים ועיני אורו. ישר התחלתי לתחקר.
מסתבר שעדו הוא בעל מקצוע, מומחה עולמי לכריכה והדפסה של ספרים כמו פעם, שעובד בבית המלאכה שלו במושב חרות.
ממש כמו מוש בסנדלריה הוא מחייה את דרכי בית הדפוס העתיק. לו יכולתי הייתי הולך מיד לבקר אותו ב"ממלכה" שלו (כך מכנים בני הבית את המקום), אבל אצטרך לחכות בסבלנות למועד מתאים.

רחיפה

טלי מצאה באחד מאתרי הקופונים מציאה – רחיפה במצנח, והזמינה לי חוויה מרחפת לכבוד הקיץ. היא יודעת למה היא עושה את זה. פעם, כשהייתי אפילו עוד יותר צעיר, אמר לי מטפל ידוע שהוא חושב שאני יותר מידי מתוכנן ומנסה לשלוט במצב. התרופה, כך הוא אמר – משהו שיש בו חוסר שליטה, הוא נתן כמה דוגמאות: צלילה, שנה בדרכים בלי לדעת לאן וצניחה חופשית. שבוע אחר כך טלי קנתה לי קורס בצניחה חופשית. זו הייתה תקופה נהדרת. באמת אחרי כל צניחה, מהמטוס, בחוף הבונים הרגשתי כמו אדם חדש. מאז חלפו שנים רבות ולא צנחתי יותר, כבר יש לי ילדות, יש הוצאות אחרות ואחרי תקופה ארוכה בלי זה שוב נראה מפחיד. אבל טלי, היא תמיד יודעת מה אני צריך ומתי, ונוצר צורך לספק לי חווית אקסטרים טרייה. לא הייתי בטוח שהצעד נכון, אבל מה שבטוח – האישה תמיד צודקת, ולכן יצאתי לחולות ארסוף כדי לרחף.
זה היה מדהים – הנוף, היזכרות הגוף בתחושה של התמסרות לחסדי הרוח והטרמיקה, וגם האויר למעלה.
זה עשה לי רק חשק לעוד.
 

פסל – אוכלים אדמה

בדרך החוצה מארסוף עברנו ליד גן הפסלים ע"ש דינה,  גן פסלים מדהים שחלקו נראה מכביש החוף ממש לפני הרצליה.
הפסלים בגן הם גדולים, פזורים בשטח ענק, עשויים מחומרים טבעיים ומשתלבים בשטח הטבעי. היצירה בחומרים טבעיים כמו עץ, אדמה, אבנים וצמחים שונים יוצרת פיסול בעל משמעויות והשלכות שצומחות ויוצאות מחוץ לפסל אל תמונת הנוף שבו הוא מוצב.
אני התחברתי במיוחד לפסל של גבעה קטנה שבתוכה סכין ענקית ובראשו נעוץ מזלג. לא ידועה לי כוונת הפסלת, אך לי זה סימל את כל מה שאנחנו כל הזמן שוכחים – שאנחנו אוכלים את האדמה ולכן גם צריכים לשמור עליה מכל משמר.
נסענו עם האוטו בין הפסלים והבנות תארו מה הן רואות – עץ עם פירות שהם כדי חרס, מטאטא ענק מענפים, להבות מאבן שהן גם הרי אבן על סאג' הפוך, כיסא שיובות עליו אבנים ועוד…
המשחק היה כל כך מוצלח שגם כשיצאנו משם הן המשיכו – איה צעקה: רכבת!!
הבטנו לצדדים ולקח לנו זמן להבין שהיא מתכוונת לכמה חבילות קש שעמדו בשדה קצור.
 

בשר מסין

שמענו השבוע ברדיו באחת מתוכניות הספורט, שאוסרים על המתעמלים הסינים לקראת האולימפיאדה לאכול בשר סיני כי מפחדים שבשל החומרים שבו הם אל יצליחו לעבור את בדיקות הסמים הקפדניות. (אחר-כך מצאנו את הכתבה הזו ברשת)
הם דנו בשאלה איך אי-אכילת הבשר תשפיע על ביצועיהם, אבל שכחו או התעלמו לגמרי מהדבר החשוב יותר – מה זה אומר על הבשר בסין?
ומכיוון שמדובר בתרופה שניתנת לבעלי-החיים – האם אפשר להאמין לטענה שתרופות הניתנות לחיות אינן משפיעות על מי שאוכל אותן?

הרשומה הבאה – השבוע השני למסע